נשא – אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה

הפרשה עוסקת בעניין הנזיר, אדם שנודר להינזר מיין, לא להיטמא בטומאת מת, ולגדל שערותיו . בעל ה"תורת אברהם" ר' אברהם גרודז'ינסקי זצ"ל , דן במספר קשיים המתעוררים ביחס למעמדו הרוחני של הנזיר. הוא מציין שבמקום אחד התורה מתארת את הנזיר כ"קדוש", שהזיר עצמו מהנאות העולם הזה , אולם מספר פסוקים לאחר מכן, כאשר מתוארים הקרבנות שעל הנזיר להקריב, אומרת התורה שהוא חייב בקרבן חטאת כדי לכפר על עבירה מסוימת שחטא בה. על איזו עבירה מדובר? רש"י מביא את דעת רבי אלעזר הקפר שחטא הנזיר הוא שציער את עצמו בכך שנמנע מההנאה של שתיית יין . אם כך, ישנה סתירה מובהקת – האם הנזיר מקיים בנזירותו מצווה גדולה, או להיפך – עובר עבירה. עונה ה"תורת אברהם" שהנזיר עושה את המעשה הנכון, זה אכן מה שעליו לעשות – הוא מרגיש נטייה מוגזמת להנאות הגוף, ולכן מוצא לנכון לפנות באופן דרסטי לצד השני, ולנדור על עצמו נזירות. אולם, במעשה כזה ישנו גם צד של חטא – ועליו יש לכפר בקרבן חטאת. הוא מסביר שהקב"ה ברא אדם המורכב מגוף ומנשמה יחד, וטעות היא לאדם לשלול לחלוטין את חלק הגוף שבו. עבודת האדם בעולם היא לחיות בתוך העולם הגשמי, בתוך חיי המעשה, ואותם לרומם, ומתוכם להתעלות. הנזיר מרגיש שהוא אינו מסוגל לנהוג כך, אם לא שיזיר את עצמו לחלוטין מהיין. הוא צודק במעשהו זה, אבל בו בזמן הוא גורם לגופו צער לא קל כיוון שלגוף ישנה רמה מסוימת של שעבוד לעולם הגשמי, והוא חש צער כאשר עליו להמנע מההנאות הקיימות בעולם הזה. לכן הוא נחשב ל"קדוש" על שלקח על עצמו משימה אמיצה כזו של טהרה, אולם יחד עם זאת עליו להביא קרבן חטאת על שציער את גופו . לאחר שהסביר את שני הצדדים השונים במעשה הנזירות, מגיע ה"תורת אברהם" לבעיה נוספת. הוא מביא את דברי הרמב"ן בתחילת פרשת קדושים שכותב שלא מספיק רק לקיים את המצוות, ולחיות חיי הנאות, אלא התורה מצווה עלינו "קדושים תהיו". קיום מצווה זו, לדברי הרמב"ן, כרוך בהתרחקות מהנאות העולם הזה. הוא אף מקביל בין הקדושה בה מצווה כאן האדם, ובין הנזיר, המתואר כ"קדוש" כיוון שהזיר עצמו מהיין. ומצד שני, הוא לא מזכיר אף לא ברמז קל כל חטא שנעשה על ידי התרחקות מהנאות גשמיות למרות שנראה לכאורה שיש בכך משום צער לגופו של האדם ה"קדוש". כותב ה"תורת אברהם" שדברים אלה של הרמב"ן מדברים על דרגה של "תלמיד חכם", אדם שמטרתו ושאיפתו היא להתקדש ולהתרחק מכל המותרות שבעולם הזה. ומכאן נובעת שאלה ברורה: מה ההבדל בין הנזיר שהינזרותו מהיין מהווה חטא, ובין ה"תלמיד חכם" שלא חוטא כל חטא, למרות שעושה מעשה דומה מאד למעשה הנזיר?! התשובה היא שישנו הבדל גדול מאד בין פרישותו של הנזיר ובין זו של התלמיד חכם. הנזיר נתון לתאווה חומרית חזקה מאד להנאות ארציות כמו שתיית יין. בעת שפורש מהן נגרם לו צער עצום, ולכן הוא נחשב חוטא בכך שמצער את עצמו. בניגוד לכך, ה"תלמיד חכם" לא חש כל כאב בהימנעות מהנאות הגוף כיוון שהוא אינו משועבד לדחפיו הגופניים. הוא חש ומבין באופן ברור לחלוטין עד כמה חסרות ערך וברות חלוף בטבען הן הנאות הגוף, כך שפרישה והימנעות מהם אינה מהווה עבורו קושי כה גדול. ואם כך, בעוד הנזיר צריך להקריב קרבן חטאת ולכפר על שציער את גופו, ה"תלמיד חכם" לא נחשב שעשה כל חטא. ניתן ללמוד מכך עיקרון עצום; הדרך האידיאלית להתרחקות ופרישה מהנאות העולם הזה, לא צריכה להיות כרוכה בתהליך קשה וכואב, אלא זה אמור לנבוע מהכרה בחוסר ערכם של הסיפוקים וההנאות הגשמיות. רעיון זה עומד בניגוד גמור לגישה החילונית והיחס החילוני לדחיית סיפוקים. ניתן לראות זאת באופן ברור בתחום הנפוץ של השאיפה לרדת במשקל על ידי דיאטה אינטנסיבית. על פי רוב נסיונות כאלה של דיאטה נוחלים כשלון, והסיבה העיקרים לכך היא שכאשר אדם מונע מעצמו אוכל, הוא גורם לעצמו צער וכאב עצומים. כאשר אדם מחליט לעשות כזו דיאטה, הוא לא משתחרר מתאוותו הטבעית לאכול אוכל ערב לחיך, ובדרך כלל להיפך – תשוקתו רק גדלה והולכת. כך הוא עובר תהליך קשה וכואב, בו הוא חוסם את עצמו בכוח מאכילה, אדם לא מסוגל להחזיק מעמד במצב כזה במשך זמן ממושך. נראה שהשקפת התורה לגבי עניין האכילה בכוחה לאפשר לאדם באופן אוטומטי לאכל בריא ואף לרדת במשקל . אם אדם מצליח להשתחרר משיעבוד הגוף להנאות הגשמיות, אזי הימנעות או התרחקות מהם תהפוך עד מהרה לעניין קל יותר ושאינו כרוך בכאב. מסופר על אדם, בן תורה, שהיה בעל משקל עודף, והיה רגיל לאכל כמויות גדולות מידי, הוא החליט להפחית את רמת הצריכה שלו לאוכל על ידי תהליך של עבודה פנימית בה יצנן את תאוות האכילה שלו, ויוריד את רמת השעבוד שלו לאוכל - אותו אדם הוריד 30 פאונד תוך חודשים ספורים! עדיין יש להבין כיצד יכול אדם להגיע לדרגה של תלמיד חכם, ובאמת להפריד את עצמו מהנאות גשמיות בלי לגרום לעצמו כל צער וקושי. נראה שהמפתח לכך הוא לפתח הערכה אמיתית וחזקה לרוחניות, כך באופן אוטומטי הוא ישתחרר מהשיעבוד לגשמיות. בחור ישיבה שאל פעם את ר' נח אורלווק שליט"א , שהוא מצפה לארוחת צהריים, יותר מאשר לתפלת מנחה – כיצד יוכל לשנות זאת? הר' אורלווק ענה שעליו להעמיק את הערכתו לתפילה, ובכך ללא ספק תרד העדפתו לארוחה. התנתקות מוחלטת זו מתאוות גשמיות שייכת ביותר ליחסנו לתורה, שבקבלתה אנו שמחים בחג השבועות. . המשנה באבות קובעת שהדרך לתורה היא "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן" . אין הכוונה דווקא שכדי להיות תלמיד חכם אדם חייב לחיות בכזה אופן, אלא, אומרת לנו המשנה, שעלינו לפתח כזו הערכה לתורה, עד שהנאות ארציות יהפכו אצלנו לחסרות משמעות. לכן, אם אדם מתאמץ ושואף להיות תלמיד חכם, עליו לרצות, ולהיות מוכן לחיות חיי הסתפקות. וכך, גם אם למעשה הוא חי ברמת חיים גבוהה יותר, למרות זאת הוא יהיה מסוגל להתמקד ולהנות מהנאות גבוהות יותר של לימוד תורה. אולם אם הוא מרגיש משיכה גדולה להנאות ונוחות גשמית, אזי הוא לא יהיה מסוגל להקדיש את כל כולו לתורה. עיקרון זה, של השתחררות מהכבלים של העולם הזה קשור לשבועות גם באופן אחר. ה"מגן אברהם" מדבר על המנהג הידוע בשבועות – ללמוד תורה כל הלילה. הוא כותב שהסיבה לכך מבוססת על דברי המדרש המספר שבלילה לפני מתן תורה ישנו היהודים כל הלילה והקב"ה היה צריך כביכול להעירם משנתם. בכך שאנו נשארים ערים כל הלילה אנו מתקנים את אותו לילה שלפני מתן תורה . איזו משמעות עומדת ביסוד דברים אלה? נראה שאמנם היהודים רצו לקבל את התורה, אבל יחד עם זאת, באיזה שהוא מקום היה קיים בהם גם חשש ודאגה מפני החיובים שיהיו כרוכים בכך. קבלת תורת ה' תחייב אותם לעצור את עצמם בעד רצונותיהם הטבעיים, ותעמיד בפניהם דרישות ותביעות גדולות. חשש זה התבטא בשנתם באותו לילה, שינה מיצגת "בריחה" מהאתגרים שהחיים מעמידים. מצוי מאד שכאשר אדם נתון בבעיה או בצרה כלשהי הוא פונה לישון, כדרך לברוח מבעיותיו. עם ישראל התכוננו והתרגשו לקראת מתן תורה, הם ידעו שהתורה תעניק להם דרך חיים עמוקה הרבה יותר, ומשמעותית הרבה יותר, אבל עמוק בפנים הם גם הרגישו שיעבוד להנאות הגשמיות עליהם הם יצטרכו לוותר . על מנת לתקן 'חטא' זה, אנו מונעים עצמנו משינה, כדי להוכיח ששמחתנו ואהבתנו את התורה, כה גדולה, ואינה שקולה כלל להפסד של הנאה גשמית כשינה. ראינו שישנן שתי דרכים בהן אדם מרחיק את עצמו מתאוותו העוה"ז. הנזיר, בפרישתו מתאוות גורם לעצמו צער קשה, בעוד התלמיד חכם לא חש כל כאב בהתרחקו ופרישתו מהנאות כאלה. מטרתנו היא להקטין את רמת השיעבוד של הגוף לדחפים גשמיים על ידי העצמת רגש ההערכה לרוחניות. חג השבועות הוא הזמן המתאים לעבוד ולפתח אהבת תורה, והערכה לחיי הרוח, על ידי ההכרה בכך שההנאה מלימוד התורה במשך לילה שלם שווה כל הון שבעולם, וודאי ששווה הפסד של מספר שעות שינה!