קרח – מחלוקת

המשנה בפרקי אבות מתארת את מחלוקת קורח ועדתו לנגד משה רבנו כמחלוקת "שאינה לשם שמים" – מחלוקת הנובעת ממניע אנוכי כתאוות כבוד. אולם, חז"ל אומרים שקורח ועדתו לא באו נגד משה בטענות אישיות אלא בטענות רעיוניות אמיתיות. הם טענו שכל העדה כולה קדושה, וכולם שמעו מפי הגבורה את נתינת התורה. ואם כך, אין למשה ולאהרון כל זכות לקחת לעצמם את שני התפקידים החשובים ביותר בעם, אלא כל אחד ואחד מהעם צריך להיות בעל זכות שווה וכוח שווה. אמנם טענה זו הוכחה כלא נכונה בתכלית, אולם על פניו, היא נראית מובנת מאד. ואם כן על סמך מה קבעה המשנה שהיה זה לא לשם שמים? את התשובה מוצאים במקור אחר בחז"ל המגלה את מניעו האמיתי של קורח במחלוקתו נגד משה ואהרן. קרח חשב שהוא אמור לזכות בנשיאות על בני קהת – ונתכעס על כך שאליצפן, בן דודו נתמנה במקומו. בעקבות כך התעורר קורח לחלוק על הנהגתם של משה ואהרן . אם כך, ברור שהטענות והרעיונות האידיאולוגיים אשר הובילו את מחלוקתו היו אך ורק כיסוי להסתיר את מניעו האמיתי - תאוות הכבוד. תחת אצטלה של הגנה על זכויות העם כולו הוא דאג אך ורק לעצמו ולמניעיו האישיים , מה שגרר אותו לבסוף לעבור עבירות חמורות, ולהיענש, הוא ובני עדתו בעונש קשה עד מאד - בליעתם בתוך האדמה לנצח. אולם למרות זאת, לו היה אדם בא אל קורח ושואל אותו האם פעל מה שפעל לשם שמים או לא – ודאי התשובה הייתה שרק לשם שמיים עשה זאת. הוא שכנע את עצמו שהוא הצודק במחלוקת כיוון שהוא ראה בנבואה שעתיד לעמוד מצאצאיו שמואל הנביא ועשרים וארבעה משמרות של לויים שיתנבאו ברוח הקודש. לכן הוא הסיק שודאי הוא צודק בטענותיו על משה ואהרן. הוא לא צפה אפשרות כזו שבנו יישאר בחיים בעוד הוא ילך לאבדון נצחי . ישנם לימודים רבים שאנו יכולים ללמוד מעניין קורח. אחד החשובים שבהם הוא שאדם עלול להיות משוכנע לגמרי שהוא פועל לשם שמים כאשר הוא מעביר ביקורת על חברו, בעוד שהאמת היא שהוא פשוט נגרר אחר יצרו הרע. ניסיון זה מצוי במיוחד בעולם התורה: יהודים שומרי תורה ומצוות מאמינים שיש מושג של טוב לעומת רע. אנו מתנגדים בתוקף למגמה החילונית, זו המגדירה באופן יחסי וגמיש למדי מה נחשב למוסרי – בהתאם לנסיבות, לסביבה ולתקופה. אנו מאמינים בתורת אמת, ומוכנים ללחום למען אמונה זו. אולם מתוך כך אנו עלולים להגיע לידי סכנה גדולה, שהכוונה האמיתית שתעמוד מאחורי מעשינו, תהיה כמו זו של קורח – שלא לשם שמים. וכתוצאה מכך עלולות לפרוץ מחלוקות נוראות הגורמת נזק עצום. ר' לייב גרביץ זצ"ל מדבר על תופעה זו בספר מאורי שערים : הוא כותב שבליל שבת אנו משבחים את ה' במילים "הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל ישראל ועל ירושלים". מדוע אנו מזכירים באופן מיוחד את ירושלים, האם אין היא נכללת במילה "ישראל"? הוא מתרץ, שירושלים היא ביתם של תלמידי החכמים, והם מטבע הדברים מעורבים במחלוקות רבות שבעיניהם נראות לשם שמים, לכן ירושלים זקוקה לתפילה מיוחדת על השלום, על מנת לשמרה מפני התפתחותה של מחלוקת שלילית. קל מאד להצדיק דיבורים שליליים על יחידים או קבוצות תוך שימוש בעילה צדקנית של לשם שמים. מצד שני, נדרשת מהאדם מידה לא מבוטלת של ביקורת עצמית על מנת להבטיח לעצמו שהוא פועל באמת לשם שמים, שאם לא כך, הנזק הנגרם עלול להיות רב עד מאד. יתירה מזאת, מציין מורי ורבי ר' יצחק ברקוביץ שליט"א, כאשר אדם מותח ביקורת כלשהי על קבוצה מסוימת – ייתכן שזה נחשב לשון הרע לתועלת, אולם אם כך הוא, על האדם לברר קודם שהושלמו שבעת התנאים אותם מונה החפץ חיים, רק לאחר שמולאו תנאים אלה מותר לאדם לדבר לשון הרע לתועלת, ולמתוח כזו ביקורת. אחד מאותם תנאים הוא שהמדבר לא ירגיש שום הנאה ממתיחת הביקורת. זהו תנאי שקשה מאד למלאו. לכן, באופן כללי, טוב יותר להשאיר לתלמיד החכמים להחליט מתי מותר וצריך לשלול קבוצות שונות מתוך כלל ישראל, וכל אחד ואחד מאיתנו עדיף שישמור פיו ולשונו. ר' יהודה זאב סגל זצ"ל, ראש ישיבת מנצ'סטר היה חוזר ומדגיש נקודה זו פעמים רבות. והיה אומר שרק צדיק גדול יכול להעיז ולדבר ביקורת על קבוצה מתוך עולם התורה או על מנהיגיה. כל אחד אחר טוב יעשה אם ישתוק ולא יתייחס לאותם חילוקי דעות כלל, אלא יתמקד במאמציו להתפתח ולגדול ביראת שמים . ואף אם איננו מתערבים במחלוקות רעיוניות כאלה ואחרות, קורה שגדולים וראשי ישיבות אכן כן מוצאים לנכון לצאת נגד דעה מסוימת או תנועה כלשהי בתוך עולם התורה אשר לדעתם היא שלילית. ברור שמעשיהם הם לשם שמים וכוונותיהם טהורות לחלוטין ללא כל תערובת של תאוות כבוד או הנאה כלשהי מביקורת על אחרים. עדיין, אנו עומדים בסכנה שמא לא נבין נכונה את דבריהם ונגיע לידי מעשה בצורה שלא התכוונו אליה כלל ועיקר, ושוב ניפול חלילה לידי לשון הרע ומחלוקת. לכן קיימת סכנה תמידית, שקבוצות שונות מתוך עולם התורה יכולות יביטו בהתנשאות על קבוצה אחרת ויצמידו לה תויות שליליות. אי אפשר לומר שזוהי אך ורק תוצאת קטנה ובלתי רצויה, הנצי"ב כותב שזה היה מה שגרם לחורבן בית המקדש השני. אנשי אותו דור היו צדיקים גדולים ועמלים בתורה, ועל מה חרב בית המקדש? כיוון שהייתה בליבם שנאת חינם, וכל אדם שראו שאינו נוהג בדרך שלדעתם היא הנכונה, חשדוהו שהוא צדוקי או אפיקורס . מהי הגישה הנכונה בה עלינו להתייחס למחלוקות? את התשובה ניתן ללמוד מהמחלוקת השניה שהביאו חז"ל למול מחלוקת קורח – מחלוקתם של הלל ושמאי, זוהי מחלוקת שזכתה להיקרא בפי חז"ל "מחלוקת שהיא לשם שמים", לא היה מעורב כל מניע אישי במחלוקת זו, אך ורק הרצון להגיע לאמת הצרופה – הוא זה שהניעם. הוכחה לכך היא שלמרות שהיו ביניהם ויכוחים רבים בהלכה, כל זה לא מנע מהם מלהשיא את בניהם זה עם זה . אין כל רע במחלוקת כל עוד היא מבוססת על שאיפה אמיתית לאמת ואם כזו היא, לבטח לא יערבו החולקים בה את חילוקי הדעות הרעיוניות שלהם בעוינות ושנאת חינם אישית. הסיפור הבא מהווה דוגמא מובהקת לרעיון זה: הרב סגל זצ"ל השמיע פעם ביקורת על קבוצה מסוימת, ודעתו נתקלה בהתנגדותם. ראש הישיבה כלל לא הושפע מהתנגדות זו ונותר איתן בדעתו. בסופו של דבר החליט אחד מראשי אותה קבוצה לבוא אל ראש הישיבה ולשוחח עמו על העניין. כאשר הגיע אותו אדם, קידם אותו הר' סגל עם מתנה – ספר חפץ חיים ובו הקדשה חמה. אותו אדם נאלם דום, הוא לא הצליח להבין מה גרם למתנגדו להביא לו מתנה. הר' סגל הסביר, "זו היתה דרכו של ר' ישראל סלנטר זצ"ל, הוא היה נוהג לתת מתנה לכל מי שנכנס איתו לויכוח רעיוני כלשהו, על מנת להבהיר באופן ברור שהמחלוקת היא רעיונית בלבד, ואין בה כל פן אישי" . ראינו שהמפתח בעזרתו נוכל למנוע ממחלוקות רעיוניות להגיע לידי עוינות אישית הוא ליצור הפרדה בין האדם ובין התנהגותו, דעתו או השקפתו. אדם יכול לטעות ובו ובזמן להישאר אדם טוב הראוי ליחס מכבד. יצירת הפרדה כזו אינה משימה קלה כלל. הר' ברקוביץ מביא רעיון כיצד להקל על משימה זו, והוא ללמוד את ההשקפות וההלכות הנוגעות לבין אדם לחברו, אלה מעניקות לאדם את השקפת התורה ביחס להתנהגותו עם זולתו גם אם הוא מתנהג באופן שגוי. מעבר לכך, כפי שכתבנו לפני כן, מומלץ מאד כלל לא להצטרף למתנגדים ונלחמים כלפי כל קבוצה שהיא ללא הוראה מפורשת מסמכות רבנית מקובלת. אם נעבוד על עצמנו בנושא זה, נוכל לתקן את שנאת החינם, אשר שנאה כמוה היא שגרמה, כדברי הנצי"ב, לחורבן בית המקדש עליו אנו מתאבלים מאז ועד היום.