קרח – השכנת שלום

בפרשת קורח מתוארת המחלוקת הידועה ביותר בתורה, בה קורח ועדתו ערערו על מעמדו של משה רבינו, מנהיג העדה. אחרי שקורח, דתן ואבירם החלו לריב ולהתבטא באופן בלתי ראוי כלפי מנהיגי הדור, ניסה משה רבינו להשלים עמם. תחילה הוא ניסה לפייס את קורח בעצמו, ומשניסיון זה לא נחל הצלחה, הוא פנה לדתן ואבירם: "וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב..." רש"י מביא את דברי המדרש תנחומא:"שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום" . המדרש ממשיך ומסיק מכך מסקנה: "מכאן שאין מחזיקין במחלוקת" . העובדה שהתורה מלמדת עניין זה דווקא בהקשר של המחלוקת בין קורח ועדתו למשה רבינו, היא חשובה וראויה לציון. כיוון שבמחלוקת זו קורח ועדתו היו ללא ספק האשמים בהבערת אש המחלוקת, וכל התנהגותם והתנהלותם הייתה נבזית ביותר. עם כל זאת, משה לא היסס להשתדל לעשות שלום עימם. תגובתו של משה בפרשה זו מספקת לנו לימוד עצום ממנו נוכל להסיק לכל שאר מחלוקות. ברוב רובן של המחלוקות, כל צד נוטה להטיל את כל האשמה על יריבו, והוא עצמו – חף מפשע. כתוצאה מכך שני הצדדים מסרבים להגיע לפשרה, בטענה שהצד השני הוא זה שצריך לותר או להתנצל. עליהם ללמוד אז מהנהגתו של משה במחלוקת קורח הוא ניסה להגיע לשלום ופשרה למרות שללא כל ספק האמת הייתה אתו ובו לא היה תלוי כל שמץ של אשמה. החת"ם סופר זצ"ל מאריך ומפתח עניין זה: הוא מצביע על כך שהסיכוי שדתן ואבירם אכן יתרצו מדברי משה היה קלוש למדי, בהתחשב בעברם שהיה רצוף ביריבות והתמודדות מולו. ישנו עיקרון בתורה שנקרא "חזקה", על פיו יש להניח שהמצב בעבר ימשיך ויחזור על עצמו גם בעתיד. על פי עיקרון זה בעצם משה רבינו לא היה צריך לנסות לרצות את דתן ואבירם כיוון שההסתברות שמהלך כזה ינחל תוצאות היא קלושה ביותר. ולמרות זאת, כותב החת"ם סופר, מכך שמשה רבינו ניסה להתפייס, אנו לומדים שאין מקום לעיקרון ה"חזקה" בנוגע למחלוקת. הסיבה לכך היא שאש המחלוקת היא כה איומה ופוגעת, שיש לעשות כל מאמץ אפשרי בכיוון של שלום ופיוס, בלי להתבונן עד כמה הגיוני ובעל סיכויים להצלחה הוא מאמץ זה . תגובתם של דתן ואברים לנסיונות הפיוס של משה משקפות בדיוק את ההיפך – מהן יש ללמוד כיצד אסור לאדם להתנהל ולנהוג בשעת מחלוקת. "ויאמרו לא נעלה... וכרם העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה" . ה"חפץ חיים" זצ"ל כותב שממילים אלה של דתן ואבירם ניתן ללמוד עד כמה עקשים היו בסירובם להתפיס, ואפילו לדבר עם משה. הוא מסביר שכאשר הם אמרו למשה שהם אינם רוצים לדבר איתו גם אם "עיני האנשים ההם תנקר" כוונתם היתה לעיניהם שלהם, ומוטב היה להם שיתנקרו עיניהם מלדבר עם משה. החפץ חיים מלמדנו מכך שאדם עלול להיות כה שקוע בבוץ של מחלוקת עד שנוח לו לסבול כאב וסבל רב ובלבד שלא לצאת מהמחלוקת. הוא מספר סיפור על מחלוקת שהתלקחה ואיימה להרוס את חייו של אחד הצדדים ולהביא למאסר שלו ושל כל בני משפחתו. כאשר אשתו הפצירה בו נואשות לותר, להיכנע ולסיים מחלוקת נוראה זו, הוא השיב שמוטב לו להיכנס בעצמו עם אשתו ילדיו למאסר ובלבד שהוא 'ינצח' במחלוקת! מדוע כה קשה לצד יריב במחלוקת לנסות להגיע לפיוס? סיבה אחת לכך היא הקושי של האדם לקבל על עצמו אפילו חלק מהאשמה בהתפתחות המחלוקת. טבע האדם הוא להתרכז בחסרונותיהם ופגמיהם של אחרים ובמעלותיו שלו. בהתאם לכך כאשר אדם נתון בעיצומה של מחלוקת, קשה לו ביותר לקבל כל שמץ של אשמה בהתפתחותה ובהחרפתה. מילותיו הנוקבות של המלבי"ם בנושא זה מבהירות עד כמה שגויה גישה זו. רבנו המלבי"ם מצא את עצמו פעם אחת בתוך תוכה של מחלוקת חריפה. חבר תלמידיו ומרעיו שלצדו שאלו אותו כיצד ייתכן שישנה כזו מחלוקת קשה והרי כתבה התורה על מחלוקת קורח: "ולא יהיה כקרח וכעדתו" . התלמידים הבינו שהפירוש הוא שלעולם לא תהיה עוד מחלוקת חריפה כמו זו של קורח ומשה רבינו, לכן הם לא יכלו להבין כיצד נקלע המלבי"ם לסבך של כזו מחלוקת קשה. הוא הסביר להם שמילות הפסוק שם הן בעלות משמעות שונה. התורה אומרת לנו שהמחלוקת של קורח כנגד משה רבינו הייתה המחלוקת היחידה בהסטוריה בה צד אחד היה לגמרי טועה, והצד השני היה נקי לחלוטין מכל אשמה. טענותיהם של קורח ועדתו היו שגויות לגמרי, והאשמה במחלוקת הייתה תלויה אך ורק בהם. משה לעומת זאת, נהג באופן נכון ביותר, והצדק היה עמו ורק עמו. כשהתורה אומרת שלא יהיה מחלוקת כמחלוקת קורח ועדתו, הכוונה היא שבכל מחלוקת אחרת לא ייתכן שצד אחד הוא לגמרי צודק והצד השני לגמרי אשם. המלבי"ם בענוותו הגדולה, הודה בכך וקיבל על עצמו גם כן אשמה מסוימת במחלוקת שהתפתחה סביבו. הסברו של המלבי"ם מלמדנו שמי שמעורב במחלוקת, טעות בידו להאמין שהוא צודק לחלוטין כיון שהתורה מעידה שלא ייתכן מצב כזה. הבנה זו מחייבת כל אחד ואחד שמוצא את עצמו בתוך מחלוקת, עליו לקבל על עצמו אחריות על חלקו בהתפתחותה. כאשר אדם עושה כן, יקל עליו יותר לראות מהי האשמה שלו ולהתמקד בה, ופחות להתעסק בזו של יריבו. על ידי כך הוא יכיר בחובתו לתקן את שעשה שלא כהוגן, ולא יעסוק כל הזמן בחובתו של ה"אויב". באופן זה הוא הולך בדרכיו של משה רבינו שניסה לעשות שלום עם דתן ואבירם. לאורך חיי האדם, לא מן הנמנע שיקלע לקונפליקט זה או אחר עם זולתו. כאשר קורה מקרה כזה, עליו להגיע להחלטה חשובה: או שיחליט להתרכז בהתנהגותו הוא ולהתעקש שלא לראות בה כל פגם ורבב; לחילופין יכול הוא להכניע את גאוותו, את שאיפתו "לנצח", ולהגיע לפשרה. אם ינהג על פי האפשרות השניה, הוא הולך בדרכי משה רבינו – משה ניסה להתקרב ולהשלים עם דתן ואבירם למרות העובדה שהם היו לגמרי טועים ולא צודקים בעליל. ואם כך לא כל שכן אנו בכל המחלוקות האחרות שאינן כמחלוקת קורח ועדתו ושני הצדדים אוחזים באחריות ואשמה מסוימת במחלוקת. עיקרון זה אינו מתייחס אך ורק למחלוקות גדולות, הכוונה היא גם לחילוקי דעות מצויים בין איש לאשתו, ומריבות קטנות בין חברים לספסל הלימודים, עמיתים בעבודה וכדו'. כאשר אדם מסרב לעשות מעשה במצבים כאלה, הצלחתו מסתכמת אך ורק בהתמשכותה והתעצמותה של אש המחלוקת. אולם אם ילמד ממשה רבינו וילך בדרכו, הוא בע"ה יצליח להביא שלום עליו ועל כל ישראל.