מסעי – חסד על פי השקפת התורה

לקראת סופה של הפרשה דנה התורה בארוכה בעניין ערי המקלט. ערים אלה הוקצו במיוחד עבור רוצחים בשגגה. אם אדם גרם למותו של רעהו שלא בכוונה, הוא נתון בסכנת חיים – גואלי הדם, קרובי הנפטר רודפים אותו ורוצים להורגו. לכן מנחה אותו התורה ללכת אל עיר המקלט, בה יהיה מוגן מסכנה, ובו בעת יעבור תהליך של תשובה. הוא יכול לצאת החוצה אך ורק כאשר הכהן הגדול שכיהן באותם ימים נפטר לעולמו. המשנה אומרת שכיוון שגורלו של הרוצח תלוי במותו של הכהן הגדול, קיימת סבירות גבוהה שהוא יתפלל למותו, שיאפשר את יציאתו לחופשי . לכן, אמו של הכהן הגדול הייתה נוהגת לתת לרוצח מתנות, מתוך תקווה שהן תגרומנה שלא יתפלל על מות בנה. הגמרא שואלת על כך, מדוע קיים סיכוי כלשהו שתפילה זו תתקבל בכלל? הרי הכהן הגדול לא חטא כל חטא ואין שום סיבה שתצדיק את מותו. תשובת הגמרא היא שאכן היה בו פגם כלשהו, כיוון שכמנהיג הרוחני של העם, היה עליו להתפלל שלא יקרה כזה אסון בעם ישראל. וכיוון שברור שלא עשה כן, תלויה האשמה גם בו, והוא נתון בסכנה שמא תתקבלנה התפילות על מותו. בעל ה"בן איש חי" זצ"ל שואל על כך – גם אם תלויה בו אשמה, עדיין מה משמעות יש לתפילה על מותו, הוא ודאי ייענש על אשמתו ללא קשר לתפילת הרוצח. הוא משיב שאכן הכהן ייענש בייסורים בעולם הזה, אבל כוח התפילה עלול לגרום לו למות . ישנם נושאים רבים ושאלות רבות הטעונות הסבר בעניין זה . אחת השאלות היא, שנראה שהכהן הגדול לא חטא בחטא כל כך חמור, הוא לא גרם בפועל נזק לאף אחד, הוא רק אשם בכך שנמנע מלהתפלל כפי שהיה מצופה ממנו - עונש של ייסורים או מוות נראה חמור הרבה יותר על המידה עבור משגה קטן לכאורה. על מנת להשיב על כך, עלינו להעמיק ולהבין מה דורשת התורה מהיהודי בנושא החסד. ישנן שלוש מדרגות כלליות ביחסים עם בני אדם: גרימת נזק; עזרה וסיוע; וחוסר יחס – מטוב ועד רע. על פי השקפה חילונית, גרימת נזק לאדם ללא כל סיבה מוצדקת ודאי נחשבת שלילית, בעוד סיוע ועזרה לזולת נחשבים חיוביים. חוסר יחס נראה בעיניהם כהתנהגות ניטראלית לא חיובית ולא שלילית. גם השקפת התורה רואה בעזרה וסיוע לזולת עניין חיובי ובגרימת נזק – מעשה שלילי, אולם מה אומרת התורה על הימנעות מיחס כלשהו, לא של חסד וגם לא של נזק? הגמרא ב"בבא מציעא" דנה באיסור "צער בעלי חיים" . הגמרא שואלת מהו מקור האיסור, ומסקנתה היא שהעניין נלמד מחיוב "עזוב תעזוב עמו" – החיוב לפרק את משאו של חמור שרובץ תחת משאו ואינו מסוגל לזוז. אם אדם אינו מתייחס בהתאם לבהמה כאשר היא במצב כזה הוא עובר על "צער בעלי חיים". מקור זה נראה מעט מפתיע - אם היינו שואלים אדם מה נראית לו דוגמא טובה ל"צער בעלי חיים" הוא ודאי היה משיב – הכאת בהמה, או חיתוך רגליו של עכביש אומלל. לעומת זאת הימנעות מסיוע לבהמה בכאבה לא נשמע כמו "צער בעלי חיים" – זוהי נקיטת עמדה ניטראלית לחלוטין, ייתכן שהיא קרירה וחסרת רגש, אולם לא נראה שמשתייכת היא לקטרוגיה של גרימת כאב וצער. למרות זאת, הגמרא רואה אחרת את פני הדברים; ברור על פי מבט הגמרא שהימנעות מסיוע לבהמה הנתונה במצוקה נחשב למעשה מובהק של "צער בעלי חיים" - אין כל הבדל בין מעשה זה לבין גרימה אקטיבית של צער לבהמה. מובן מכך שהשקפת התורה על אדם שלא מתייחס כלל לזולת – לא לטוב ולא לרע שונה בהחלט מהגישה החילונית לכך. התורה מגדירה את חוסר היחס כמעשה חסר רחמים, הנתון בכפיפה אחת יחד עם גרימה בפועל של צער ונזק לזולת. דוגמא נוספת לעניין זה היא הגמרא אודות פרעה שנמלח בשלושה אנשים כיצד להתייחס ליהודים במצרים. בלעם הציע לפגוע בהם באכזריות. יתרו רצה להציע לפרעה להעניק ליהודים יחס טוב, אולם הוא ידע שאם יאמר כך יהרג על עצתו זו, ולכן ברח. איוב, לעומת זאת שתק. בלעם כמובן נענש על עצתו המרושעת ונהרג בחרב. לכאורה איוב לא עשה כל דבר רע – הוא רק שתק ולא אמר דבר, למרות זאת הוא נענש בייסורים נוראים המובאים בספר "איוב", ייסורים כמוהם לא סבל אף אדם. גם מכאן ברור שהימנעות מעשייה נחשבת למעשה חמור על פי השקפת התורה. הבנה זו אינה נשארת אך ורק בתחום ההשקפה, אלא משתקפת באופן משמעותי גם בהלכה. התורה מצווה אותנו "לא תעמוד על דם רעך" . אם יהודי רואה את רעהו נתון בסכנה הוא מחויב לנסות להצילו. הפוסקים מסבירים שמצווה זו מתייחסת גם למצב בו אדם נתון במצוקה כלכלית . יתירה מזאת, התורה מחייבת אותנו גם לדאוג לאובדן חפציהם ורכושם של אחרים, ולהתאמץ להחזיר את האבידות לבעליהם, בקיום מצוות "השבת אבידה". נאמר על מצווה זו "לא תוכל להתעלם" – אדם אינו רשאי להתעלם מסבלם שלא אחרים, מעשה כזה נחשב רשלנות ונוגד לחלוטין את דרישות התורה. רבנו יונה מדגיש את חשיבות מצווה זו ואומר "'לא תוכל להתעלם'... כי תאמר הן לא ידענו זה, הלא תֹכן לבות הוא יבין, ונוצר נפשך הוא ידע, והשיב לאדם כפעלו. הנה המניעה מן ההצלה ושית עצות על העזר, הקדוש ברוך הוא יחשבה לו כפעלו" כלומר, אם אדם מתעצל ולא עושה את המוטל עליו לדאוג למציאת בעלי האבידה – הקב"ה, מחשיב לו זאת כאילו הוא האחראי לנזק שנגרם לאותו אדם. עתה ניתן להבין מדוע התורה מקפידה כל כך על הכהן הגדול שנמנע מתפילה על אחיו היהודים שלא יקרה ביניהם אסון. הוא לא השקיע מאמצים מספיקים למניעת מקרה כה חמור בעם, והימנעות זו ממעשה שהיה נדרש ממנו נחשבת לחטא. לימוד זה לא משתייך אך ורק לכהן הגדול, אלא מתאים לכל אחד בדרגתו הוא. החיים מזמנים הזדמנויות רבות מאד לעזור בפועל לאנשים שזקוקים לכך; דוגמא שכיחה היא אדם שלא חש בטוב והדרך הפשוטה לעזור לו היא להתפלל עבורו שיחלים. זהו אופן קל שלא לעמוד מנגד כאשר הזולת נתון במצוקה. מצב אחר, שאף הוא מזדמן הרבה הוא כאשר אנו רואים אדם מתאמץ וסוחב מספר לא קטן של שקיות מלאות קניות בדרכו הביתה – זהו חסד בלתי ישוער להציע לו עזרה ולסחוב עבורו חלק מהשקיות . אולם האמת היא, שהעבודה שאדם צריך לעשות על מנת להיות בעל חסד אמיתי דורשת, על פי השקפת התורה, שימת לב בלתי פוסקת ומאמצים תמידיים. אם בכוחנו להפנים את הלימוד של הכהן הגדול, אזי חיינו וחיי הסובבים אותנו ישתנו לטובה לבלי הכר!