בלק – קידוש החומר

בלק ובלעם הם מהידועים ביותר בשונאיהם של ישראל. פרשה שלמה בתורה מוקדשת לתאור נסיונותיהם ומאמציהם הבלתי נדלים במטרה להזיק ולהצר לכלל ישראל. מה שמייחד את האופן בו הם פעלו הוא ההכרה בכך שאין שום כוח פיזי גדול ככל שיהא שיוכלו על ידו להתגבר על עם ה', וחלף זאת הם ניסו להשתמש באמצעים וכוחות רוחניים כדי להשיג את מטרותיהם הנאלחות. ה"שם משמואל" שואל שתי שאלות נוקבות בעניין גישתם של שני רשעי עולם אלה . ראשית, הוא מציין כי כוונתם הייתה להפנות כביכול את גבו של הקב"ה מעם סגולתו; ומטרה שכזו נראית חסרת היגיון בתכלית, וממילא טפשית ביותר – כיצד יכלו הם לחשוב שיש בידם לגבור על הקשר המיוחד הקיים בין ה' ובין עמו, צאצאיהם של האבות הקדושים שמסרו את כל כולם על מנת לקרוא בשם ה' בעולם כולו? שנית, בלק ביטא את מטרתו העיקרית כך "נכה בו ואגרשנו מן הארץ" . המדרש מסביר שמטרתו של בלק היתה למנוע את כניסת עם ישראל לארץ ישראל. ושואל ה"שם משמואל" – מדוע היה כה חשוב לבלק שלא יכנסו ישראל לארץ ישראל, זוהי נראית מטרה משונה ביותר, שהרי לא היו אמורים ישראל לעבור דרך מואב או מדיין, ולכן לא נראה שיש בכניסתם לארץ כל איום על בלק או על בלעם? ה"שם משמואל" פותח את תשובתו לשאלות אלה בציטוט מדברי ה"חידושי הרי"ם" זצ"ל על הפסוק הידוע בתהילים "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" ה"חידושי הרי"ם" מסביר שפסוק זה עוסק במטרת הבריאה. הכוונה היא שעל בני האדם להפוך את ה"ארץ" ל"שמים" על ידי קיום המצוות הרוחניות בעולם הגשמי. ה"שם משמואל" ממשיך ומפרט – אין די בחיי רוח טהורים, אלא הנדרש מהאדם הוא לרומם ולהעלות את החיים הגשמיים. כאשר העם היהודי יצליחו להגיע לתכלית נצחית זו, ולקיימה בשלמות, אזי יגיע העולם לתכליתו, וקץ הימים יגיע. כאשר יגיעו ימים אלה גם אומות העולם יושפעו עמוקות משינוי עצום זה בבריאה והם יהיו מוכרחים לזרוק את הבליהם ואליליהם ולקיים אף הם חיים של קדושה בתוך העולם הגשמי. מתרחיש זה, מסביר ה"שם משמואל" פחדו בלק ובלעם יותר מכל. הם ידעו שאם עם ישראל ייכנס לארץ ישראל הם יתחילו לחיות חיים גשמיים וארציים הרבה יותר משהיו במדבר. בזמן המדבר חיו עם ישראל בתוך ענני כבוד, בניתוק מוחלט מחיי הגשמיות. כל צרכיהם סופקו להם בדרך נס, והם היו חפשיים לחלוטין לעסוק בתורה ובעבודת ה' בטהרה מוחלטת. באופן זה המציאות הרוחנית שלהם הייתה מנותקת לחלוטין מהעולם הגשמי. אולם ברגע שייכנסו לארץ ישראל, יהיה עליהם להתחיל לחיות חיים גשמיים, לעבוד לפרנסתם, ולדאוג בעצמם לצרכיהם, ועם זאת לרומם ולהעלות צרכים גשמיים אלה על ידי המצוות התלויות בארץ. בלק ובלעם חששו מאד שכאשר היהודים ייכנסו לארץ הם יגיעו לתכלית הנצחית של הבריאה וברגע זה כל אומות העולם ייאלצו לשנות לחלוטין את כל צורת חייהם. זה מה שלא רצו בלק ובלעם שיקרה; עד לאותו הזמן המושג של "רוחניות" היה קיים, אך הוא היה מנותק לחלוטין מהמציאות הגשמית של האדם. וכך אנשים כמו בלעם ובלק יכלו להגיע לדרגות רוחניות גבוהות ועצומות ועם זאת לחיות חיי תאווה שפלים, חמריים וארציים. כעת מבינים אנו את מטרתם של בלק ובלעם – הם לא שאפו דווקא לכלות את עם ישראל , אלא הם חשבו למנוע את החיבור המיועד בין עולם הרוח ועולם הגשם. מובן שמטרתם לא צלחה בידם. הם לא השכילו להבין עד כמה חשוב וחיוני התפקיד של עם ישראל לקדש את עולם החומר, כפי שהסביר ה"חידושי הרי"ם". ואכן, אומר המדרש, שבלעם נענש על הסתכלותו זו: באחת הברכות לעם ישראל, ברכות שיצאו מפיו שלא ברצונו, הוא אומר: "למספר את רבע ישראל" המדרש תנחומא מסביר על כך שהקב"ה יושב וממתין לזיווגם של ישראל, ומצפה לראות ממי יצא אדם צדיק. בלעם ראה בכך עניין לא ראוי ולא יאה וחשב לעצמו "מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו?" על השקפה כזו נענש בלעם והפך להיות "שתום עין" – נלקחה ממנו עין אחת . ה"שם משמואל" מבאר מדרש זה לאור הסברו שלעיל; בלעם לא הבין ולא הכיר במהותה של הקדושה בעולם- הוא לא הצליח לתפוס כיצד מעשים גשמיים ייראו בעיני ה' קדושים וטהורים. עם זאת בסופו של דבר גם בלעם קלט את טעותו; והוא אומר: "מי מנה עפר יעקב?" המדרש מסביר שהוא התכוון במילים אלה למצוות הרבות הקשורות בעפר האדמה – מצוות התלויות בארץ כאיסור כלאיים. הוא הזכיר במיוחד סוג זה של מצוות כיוון שהן שייכות לשטח של מעשים ארציים לחלוטין. ה"שם משמואל" מביא מדרש נוסף שאומר שה' בכוונה תחילה נתן לעם ישראל מצוות השייכות גם לעניינים ארציים ביותר על מנת שגם הפעולות השגרתיות והפשוטות ביותר יתרוממו למעלת פעולות של קדושה וקיום מצוות . בלעם בסופו של דבר הכיר בעובדה זו, ותפס שמטרתו להפריד את הרוחניות מהגשמיות נכונה מראש לכישלון, כיוון שהיא מנוגדת לחלוטין את כל מטרת קיומו של כלל ישראל. ראינו כיצד השקפתם של בלק ובלעם על מהות הקדושה והרוחניות הייתה שגויה לחלוטין – הם האמינו שעולם זה הוא מופרד לחלוטין מעולם הגשמיות. הקב"ה הוכיח להם את טעותם – רוחניות אינה מגודרת אך ורק בבתי כנסיות ובתי מדרשות. יהודי מצווה במצוות רבות מאד המרוממות את פעולות היום יום שלו והופכות אותם לקדושות ורוחניות. לדוגמא, מקום עבודה הוא שטח מלא בהלכות הנוגעות אליו כגון יושר, מוסר עבודה וכו'; פעם אחת הר' וולבה שמע שקבוצת אנשי עסקים מקיימת שיעור קבוע מידי יום ביומו ובו הם לומדים הלכות ציצית. הוא ציין שעניין חשוב מאד הוא ללמוד הלכות אלה, אולם חיוני עוד יותר עבור אנשים כמוהם לדעת את פרטי ההלכות הקשורות ל"חושן משפט" . כיון שהלכות אלה מאד רלוונטיות לעבודתם מידי יום ביומו. אנשי העסקים הלכו כעצתו ועד מהרה גילה עד כמה רבות ההלכות אותן לא ידעו ולא קיימו כהלכה עד שלמדו אותן היטב. בדומה לכך, מעשה פשוט ויומיומי כאכילה מחייב ידע לא מועט בהלכות כשרות, ברכות ודרך ארץ. ואפילו הלכות "בית הכסא" מהוות חלק ב"שולחן ערוך" וחובה להכירן ולנהוג על פיהן. ולא רק זאת, אף ברכה מיוחדת מוקדשת למעשה זה הנראה כה נמוך וגופני. אדם אחד שלמד והכיר מאות דתות העיד שרק ביהודת יש ברכה הקשורה למעשה זה. ובאמת ברכת "אשר יצר" היא היחידה מכל הברכות בה מוזכר "כיסא הכבוד", שהוא פסגת הקדושה אותה מסוגל בן אנוש לתפוס וזאת על מנת ללמדנו שאף המעשה הרגיל ביותר, הפשוט, והיומיומי שעושה האדם, בעיני ה' הוא חשוב לאין ערוך. רצונו של ה' הוא שניקח חלק בחיי העולם הגשמי, אך, כדברי החידושי הרי"ם, העבודה שלנו היא להפוך זאת ל"שמים". אנו מחויבים לקחת לימוד זה על עצמנו ולהשתדל להוסיף קדושה ורוממות בכל שטחי החיים, אף אלה הנראים פשוטים וגשמיים.