פינחס – הסיבה לבחירת יהושע

לקראת סופה של הפרשה, מתוארת בקשתו של משה רבינו מאת ה' שיבחר מנהיג במקומו אשר הוא יעלה וינחיל לעם ישראל את ארץ ישראל. הקב"ה ענה לו שתלמידו הנאמן – יהושע, הוא הנבחר והוא הראוי לתפקיד. חז"ל מרחיבים ומתארים את השיחה שהתנהלה בין ה' ובין משה. משה ביקש שהבנים שלו יירשו את תפקיד ההנהגה, אולם הקב"ה סירב לכך כיון ש"בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה", ואילו יהושע - "היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים, והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כחו, כדאי הוא שישמש את ישראל" ישנם שני עניינים מוקשים במדרש זה; ראשית, אם בניו של משה לא עסקו בתורה, כיצד שיער משה בנפשו שיש סיכוי כזה שהם ינהיגו את עם ישראל ? שנית, נראה לכאורה שהקב"ה סירב לבקשת משה כיוון שבניו אינם כיהושע – הם לא עסקו בתורה, אולם לאחר מכן כאשר הקב"ה מנמק את בחירת יהושע הוא מדגיש דווקא את עובדת היותו עבד נאמן למשה, ועבודתו המסורה בסידור בית המדרש – לא נראה כל קשר בין עובדות אלה ובין עסק התורה. מה באמת הייתה מהות ההשוואה בין בני משה ובין יהושע? ר' יוסף שלום אלישיב שליט"א מסביר שבני משה היו גם היו תלמידי חכמים, והיו מלאי תורה באופן מספיק כדי להנהיג את עם ישראל – זו הסיבה שמשה האמין שהם ראויים לתפקיד הגדול. אולם הקב"ה השיב לו שאין זה מספיק; כוונת המילים "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה" היא שהם ישבו ולמדו תורה, העמיקו ופלפלו בה, אך רק לעצמם, ולא עסקו בה עם אחרים. לעומת חסרון זה שהיה בהם, שלא דאגו מספיק לסייע לאחרים בלימוד התורה, יהושע היה מסדר את הספסלים ופורס את המחצלאות, כדי שאחרים יוכלו ללמוד תורה – ובכך נחשב הוא כ"עוסק בתורה" . ישנם מספר לימודים חשובים שניתן לשאוב מהסברו של הר' אלישיב . אולם נראה שישנו עניין מסוים קשה בדברים אלה – לכאורה מובן המילים "עוסק בתורה" מתייחס לאדם שיושב ולומד תורה בעצמו, היכן ניתן למצוא את הרמז לכך ש"עוסק בתורה" הכוונה בכך היא לאפשר לאחרים ללמוד תורה? על מנת לענות על כך חשוב להבין את ההגדרה היסודית של מצות לימוד תורה. הרמב"ם כותב שישנן שתי מקורות למצווה זו: "ולמדתם אותם את בניכם" ו"ושננתם לבניך" מכך שאדם מחויב ללמד את בניו תורה לומד הרמב"ם את החיוב ללמוד תורה – הטעם הבסיסי שמובא למצות לימוד תורה הוא כדי שיוכל אדם להעבירה הלאה לילדיו. אנו רואים מכך שמצות תלמוד תורה כוללת בתוכה לימודה לאחרים באותה מידה שלימוד עצמי שייך אליה. יתירה מזאת, הרמב"ם מביא את דברי חז"ל ש"לבניך" מתיחס גם כן לתלמידים, וחלק בלתי נפרד מהמצווה הוא ללמד אחרים, גם אם הם אינם הילדים שלו ממש . ואם כך מובן בהחלט שהר' אלישיב מתיחס למילים "עוסק בתורה" כמתכוונות לומר "מסייע לאחרים ללמוד תורה". מקור נוסף לעיקרון זה, ש"תורה" כוללת במהותה לימודה לאחרים, וסיוע לאחרים בלימודה, הוא הגמרא בעבודה זרה . הגמרא אומרת שדברי ימי העולם מתחלקים לשלושה חלקים, כל אחד מהם אלפיים שנה: החלק הראשון נקרא "אלפיים שנות תוהו", ולאחריהם "אלפיים שנות תורה" המפרשים מסבירים ששנות ה"תוהו" נקראות כך כיון שהיתה חסרה תורה בעולם בתקופה זו, לעומת זאת "אלפיים שנות תורה" מציינות את הזמן בו החלה התורה להיות בעולם. הגמרא אומרת ששנות התורה התחילו כאשר החל אברהם אבינו להפיץ תורה בעולם, כפי שנאמר: "הנפש אשר עשו בחרן". ולכאורה קשה לומר כך, ששנות התורה התחילו רק מנקודה זו. ישנם מאמרי חז"ל רבים האומרים בברור שהיו אנשים גדולים שחיו לפני אברהם אבינו ולמדו תורה . עם זאת תקופת חייהם מוגדרת כ"אלפיים שנות תוהו" – עולם ללא תורה. יתירה מזאת, אברהם אבינו בעצמו למד תורה שנים רבות לפני שהחל ללמד אחרים - תקופת התורה מתחילה רק מ"הנפש אשר עשו בחרן" , מדוע? ר' זאב לף שליט"א מסביר שאברהם אבינו עשה דבר אחד יותר מהדורות שקדמו לו – הוא לימד תורה. תקופת ה"תורה" התחילה רק מהנקודה בה מלמדים תורה לאחרים באותה מידה שלומדים אותה כל אחד לעצמו . המדרש מביא הערה נוספת המוכיחה שבנוסף ללימוד הרגיל של התורה, גם עניין ה"עמלות בתורה" כרוך בהכרח עם לימודה לאחרים. הגמרא לומדת על חשיבות ה"עמלות בתורה" מפסוקים רבים בתנ"ך בהם מוזכרת המילה "לעמל" . והמילה "לעמל" היא ראשי תיבות: לומד על מנת ללמד . ראינו מקורות רבים המוכיחים שלימוד לעצמו ולימוד אחרים עומדים בשורה אחת. עדיין יש להסביר מדוע לימוד התורה לאחרים הוא כה חיוני ומשמועתי ביהדות. ה"בן איש חי" זצ"ל מעניק הבנה עמוקה יותר בעניין זה. הוא מביא את דברי הגמרא בסנהדרין המצטטת את הפסוק בפרשת שלח האומר על אדם שעבד אלילים: "דבר ה' בזה" . הגמרא מתארת אופנים שונים נוספים של התנהגות הראויים להאשמה משפילה זו . למרבה ההפתעה, הגמרא מוסיפה שהפסוק כולל גם את "הלומד ואינו מלמד". הבן איש חי שואל מדוע הגמרא מתיחסת כה בחומרה לאדם שלומד תורה ואינו מלמדה. הוא מסביר שהתורה היא נצחית, ונצחיותה משתמרת על ידי מסירתה מדור לדור. אולם אדם שלומד ואינו לוקח על עצמו את האחריות של לימודה לאחרים, הוא פוגע בנצחיות התורה כיוון שהתורה שלמד אינה יכולה לעבור הלאה לדור הבא, לכן מובן מדוע חז"ל תיארו אדם כזה בתואר כה חריף –כיוון שהוא עצר את שלשלת מסירת התורה מדור לדור ובאשמתו נפגם משהו מנצחיותה של התורה הקדושה . הסבר זה גם מבהיר לנו מדוע היה כה חשוב שמנהיג עם ישראל יהיה אדם שגורם לאחרים ללמוד תורה – תפקידו היה לשמֵר ולהמשיך את מסורת התורה וכך להמשיך את קיומה הנצחי, האינסופי של התורה. ראינו עד כמה מהווה לימוד התורה לאחרים חלק בלתי נפרד ממצוות תלמוד תורה. יתירה מזאת, אמנם לימוד תורה לאחרים הוא חסד עצום שאין דומה לו, אך ברור גם שיש בכך גם צד משמעותי של "בין אדם לעצמו" – על ידי הלימוד לאחרים אנו מפתחים בעצמנו הערכה לנצחיות התורה, ואנו לוקחים חלק בתפקיד החשוב של מסירת התורה לדור הבא.