פינחס – קנאות אמיתית

הפרשה פותחת בשכר הגדול שקיבל פינחס מאת ה' על מעשה קנאותו בהורגו את זימרי וכזבי. פינחס היה בן שבט לוי – ואילו זמרי היה נשיא שבט שמעון. אין זו הפעם הראשונה בתורה בה אנו שומעים על שני שבטים אלה זה לצד זה – ר' יעקב קמינצקי זצ"ל מאיר באור מיוחד את שנות ההיסטוריה של שבטים אלה ומבהיר כיצד התפתחו כל אחד בדרכו השונה שלו . בפרשת וישלח מתואר עניין לקיחת דינה בידי שכם בן חמור. כל האחים תכננו כיצד יחזירוה לבית אביה. התכנית הייתה לשכנע את אנשי שכם למול את בשרם, ואז כאשר העם כולו יהיה ביום השלישי למילה הם יחזירו את דינה אליהם. אולם שמעון ולוי תכננו מעשה חריף הרבה יותר – הם אחזו בדעה שכל אנשי שכם חייבים מיתה בשל חלקם בפשע של לקיחת דינה, לכן הם קמו והרגו את כל אנשי העיר שכם בעת שאחיהם רצו אך ורק להציל את אחותם. יעקב אבינו הוכיח אותם נמרצות על מעשה זה, וחשש שהוא עלול לפגוע קשות בשמה הטוב של המשפחה. שמעון ולוי ניסו להגן על עמדתם באמרם "הכזונה יעשה את אחותנו"?! שנים לאחר מכן, בעת שמברך יעקב את בניו בטרם מותו, שוב הוא מוכיח את שמעון ולוי על אפם כי עז – היותם מהירים לכעוס. ויותר מכך – הוא מענישם ואומר "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" המשמעות הפשוטה של עונש זה היא שו היא ששני האחים יופרדו זה מזה כדי למנוע מלחמות והרג בעתיד. אולם הר' קמיצנקי מביא את פירושו של רש"י השונה מההבנה הפשוטה – שמעון ולוי יהיו סופרים ומלמדי תינוקות וינדדו מעיר ולעיר כדי לבדוק תפילין ומזוזות וכדי ללמד את בני ישראל תורה , מדוע תפקיד לימוד התורה לכל כלל ישראל ניתן דווקא בידיהם של שמעון ולוי? התשובה לכך היא שיעקב ראה שבניו הינם בעלי מידה טובה שאחיהם השבטים לא זכו לה. הוא הבחין בלהט בו נדבקו כאשר הרגו את אנשי שכם – הם היו מוכנים להקריב את חייהם כדי להשיב את כבודה האבוד של אחותם. גם שאר האחים ראו את המצב הנורא בו הייתה שרויה דינה, אולם רק שמעון ולוי חשו את הכאב כעל בשרם ממש. וכך כותב הר' קמינצקי: "יעקב ראה שמעשיהם נבעו מכאב פנימי ומהזדהות אמיתית בכאבו של הזולת, זה מה שהניע אותם לאש קנאות יוקדת, אשר לא ידעה גבולות, עד כדי כך שנפשם לא נחה ולא נרגעה עד שהרגו באפם את כל העיר כולה. רק אנשים בעלי תכונות אופי כאלה, המרגישים עד עומק נפשם את כאב זולתם, כמו היה זה כאבם הם, רק הם... יוכלו למסור את נפשם ומתוך ויתור על תנאים גשמיים לנדוד מעיר לעיר על מנת להפיץ את תורת ה' בעולם וללמדה לילדי ישראל" (תרגום חפשי). יעקב אבינו ראה בבניו שמעון ולוי מידת קנאות, בה גלום פוטנציאל חיובי עצום, אם רק ישתמשו בה בצורה הנכונה – היא יכולה להיות זו שבזכותה תופץ תורה בכלל ישראל. אולם בפרשתנו אנו מוצאים את צאצאיהם של אותם שבטים. והם פסעו כל אחד בדרך שונה לחלוטין מחברו: פנחס – בן שבט לוי, היה מסוגל לרתום את מידת הקנאות שלו לקיום רצון ה' – מעשה הריגתו את זמרי וכזבי הביא את קיצה של המגפה שהרגה אלפים מעם ישראל. ה' העניק לו שכר גדול על כך, במטרה להוכיח שכוונותיו של פינחס היו טהורות ולשם שמיים בלבד. לעומת זאת, זמרי, נשיא שבט שמעוון, ביטא את מידת הקנאות הטבועה בו מאבי אבותיו בדרך שלילית ואסורה, הוא פרץ את גבולות איסורי התורה. כיצד נפרדו זו מזו דרכיהם של שני השבטים בצורה כה קיצונית? הר' קמינצקי מסביר שבעוד רבים מבני ישראל היו עבדים בארץ מצרים, שבט לוי לא היה בשיעבוד, הם ישבו ולמדו תורה. תקופה זו בה למדו והפנימו בני שבט לוי ערכי נצח מהתורה הקדושה נתנה בהם את הבינה וההשכל לנתב את קנאותם לנתיב הנכון. בניגוד לכך בני שבט שמעון מעולם לא זכו להזדמנות ללמוד תורה כך. כתוצאה מכך מידת קנאותם הייתה ללא שליטה והכוונה, ולכן היא התבטאה בדרכים שליליות ואסורות. הר' קמינצקי מסכם ואומר: "כאשר הקנאות מנותבת נכונה ומגודרת בגבולות התורה – היא תביא הצלחה... אולם ללא הכוונה, ללא גבולות וללא הנהגת התורה... אין בה את הכוח להצליח, ובסופו של דבר תוציא את הקנאי מן העולם" (תרגום חפשי). לימודים רבים ניתן לשאוב מהסברו של ר' יעקב קמינצקי. אחד מהם הוא שיש להשתמש בתכונות אופי קיצוניות אך ורק אם מנתבים אותם על פי הנהגת התורה. אדם שקם ומדבר נגד אנשים תחת הכותרת "קנאות" נמצא בסכנה – שמא הוא עושה זאת לא מתוך הנהגת התורה אלא מתוך מניעים שפלים כתאווה (כמו במקרה של זימרי) או אהבת המחלוקת. לימוד נוסף חשוב עד מאוד הוא הבנה חדשה בדבר הדרך בה צריכה מידת הקנאות למצוא לה ביטוי. אכן, ישנם מקרים בהם אדם בעל מידת קנאות מוכרח לנהוג באופן קיצוני, אולם מצבים אלה חייבים להיות מקרים יוצאים מגדר הרגיל. קנאות אמיתית אמורה להוביל את האדם לרגשות כאב עצומים על חילול ה' הנגרם מחטאים או מחסר בלימוד התורה. מתוך כאב זה אמור הקנאי לשאוף ולהתאמץ ככל יכולתו לתקן את המעוות על ידי הפצת דבר ה' בעולם. כך נהגו בדרך כלל בני שבט לוי, על בסיס זה ביטאו את קנאותם מידי יום ביומו, כפי שמשתמע מדברי הרמב"ם: הוא שואל מדוע לא זכו הלויים לחלק לונחלה בארץ ישראל, ומשיב "מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" שבט לוי אחזו במידת הקנאות והצליחו לנתב אותה לדרך חיובית – הם הפנו את הכאב אותו חשו על חילול כבוד שמים לעשייה וקירוב, וכך הפיצו תורה ומצוות לכל כלל ישראל. ללא כל ספק כלל זה אינו תקף אך ורק ללויים. רבים מגדולי ישראל נהגו במידה זו של קנאות: פעם אחת, בשמחת תורה נראתה על פניו של ר' ישראל סלנטר עננה של צער שכלל לא הייתה אופיינית לו. כשנשאל מדוע הוא נראה עצוב ביום שמח כזה, הוא ענה "היום זה הזמן בו אנו שמחים ורוקדים עם תורתנו הקדושה. אולם זו בדיוק הסיבה לצערי – על דעיכת כבוד התורה בימינו. מעטים כל כך נוהגים על פיה, מעטים עוד יותר העוסקים בה ולומדים אותה, ומספרם הולך וקטן מיום ליום. ככל שאני חושב יותר על גדולתה של התורה, כך נעשה אני עצוב יותר על שפל המדרגה בו היא נמצאת כיום" . תלמידו הגדול של ר' ישראל סלנטר, הסבא מקלם זצ"ל הלך בעקבות רבו בנושא זה: פעם אחת הוא, יחד עם ר' צבי ברוידי זצ"ל הבחינו ביהודי לוקח חציר מעגלתו של גוי. לאחר מכן נראה הסבא עצוב, ובמשך כל היום הסתובב בפנים עגומות. בערב שאלו הר' ברוידי במה העניין. הסבא היה נראה מופתע מהשאלה. "כיצד יכול אדם לשקוט כאשר הוא רואה כל כך הרבה חטאים בעולם? " ודאי שלא מספיק לחוש את הכאב – הקנאות האמיתית מביאה למעשה, כיצד? בנקיטת פעולות למנוע את חילול ה' הנגרם מחטאים ומחוסר לימוד תורה. ואכן גדולי ישראל לא הסתפקו בהרגשת הכאב על מצבם של כלל ישראל. ר' ישראל סלנטר, החפץ חיים, הסבא מנובהרדוק וכמוהם גם רבים אחרים, השקיעו מאמצים בלתי נדלים ללמד תורה לאלה שסטו מן הדרך. ניתן למצוא תיאורים רבים של מאמציהם הנואשים לעצור את פרץ החילוניות שהחל לגאות ולהשתולל בתקופתם. אם כך, ראינו שמידת קנאות המנותבת על פי רצון התורה תוביל את האדם להנהגה קבועה של בניה ולא של הרס. אנו חיים בתקופה בה חילול שם שמים גואה – ולנו ישנה עבודה כפולה. ראשית לפתח רגש של כאב עמוק על כל אותם יהודים רבים שאינם קשורים כלל ליהדותם, ושנית לפעול בהתאם לכאב זה. אבל, כדברי החזון אי"ש, בימינו הדרך להגיע לכך אינה כפייה אלא אהבה – אם נַראה להם את דרכי ה' הישרים נוכל לנקות את כתמי חילול ה' שנגרם . מי יתן וכולנו נזכה לקנא קנאת אמת לשם שמיים.