קדושים – ואהבת לרעך כמוך

"לא תקום ולא תטור... ואהבת לרעך כמוך ". רבי עקיבא מתאר את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" כ"כלל גדול בתורה" . בדומה לכך, כאשר גוי שרצה להתגייר הגיע לפני הלל הזקן וביקש ממנו שילמדנו את כל התורה כולה על רגל אחת, תשובתו הייתה "מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך ואידך זיל גמור [שאר דברי התורה הן פירוש וביאור לכך]" . בעל ה"בן איש חי" כותב שמצווה זו היא מצווה מרכזית ביותר בתורה, ועם זאת רבים מזלזלים בפן חשוב מאד בה. הם אמנם מבינים שהמצווה מחייבת כל יהודי לעזור לרעהו ולדאוג לו בגשמיות, אבל אינם מודעים לחיוב לדאוג ולסייע לזולת גם בעולם הרוחני שלו. הוא כותב שהאמת היא שכאשר אדם מעניק לחברו עזרה רוחנית, הוא מקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" באופן מושלם הרבה יותר מכל עזרה וחסד גשמי שהיה גומל עימו. והוא מסביר מדוע: כאשר אדם מסייע לחברו בגשמיות, הוא מבטא בכך דאגה לגופו של זולתו, אולם גוף האדם הוא רק בשר ודם! החלק העיקרי באדם הוא חלק אלוק ממעל שקיים בו – נשמתו, והנשמה אינה נהנית כלל מכל הטבה גשמית המהנה את הגוף. לעומת זאת, אם אדם מוכיח את חברו ומונע אותו מעבירה על מצות ה', בכך הוא גומל חסד עצום עם נשמתו, ואהבת חלק הנשמה שבזולת חשובה הרבה יותר מאהבת גופו . ה"בן איש חי" מלמדנו שעל מנת לקיים את מצות "ואהבת לרעך כמוך" באופן המושלם ביותר, אין די בחסד גשמי אלא יש לסייע ולעזור לזולת גם ברוחניות, וזוהי הדרגה הגבוהה יותר של מצוות החסד. אומר על כך ה"ארחות צדיקים" שישנם שלושה סוגים עיקריים של נתינה: נתינת ממון, נתינה בגוף, ונתינת חכמה. הוא ממשיך ומפרט על כל שלושת הסוגים אולם בסיום הפרק הוא מדגיש דווקא את נתינת החכמה, היינו לימוד התורה לאחרים: "וביותר צריך להיות נדיב בחכמת תורתו, ללמד לכל אדם דעת ולהמשיך את לבם לשמים. וזהו הנדיבות הגדולה שבכל מיני הנדיבות, המתנדב לאדם להביאו לחיי העולם הבא" . גם ה"מאירי" בפרקי אבות כותב שאין שום חסד בעולם המשתווה למעשה של זיכוי הרבים בדומה לכך כותב ר' אהרן קוטלר שהטובה הגדולה ביותר שאדם יכול לתת לחברו הוא ללמדו תורה ומצוות ולהרחיקו מדרך חטאים. זהו החסד הגדול ביותר בכל העולם שיכול אדם לעשות עם חברו . ישנן מספר דרכים כיצד ניתן להעניק לזולת סיוע רוחני. ה"בן איש חי" הזכיר את חשיבות מצות התוכחה, אולם בדורנו קשה מאד להוכיח באופן הראוי וקיים סיכון גדול שהתוכחה תזיק יותר מאשר תועיל. דרך פשוטה יותר של חסד רוחני היא לימוד תורה לאחרים; אכן, מקורות רבים בחז"ל מציינים שלימוד תורה לאחרים מהווה יסוד בסיסי ביותר בחובתו של כל אדם בעולמו: הגמרא במסכת ראש השנה אומרת שאדם הלומד תורה ואינו מלמדה לאחרים דומה להדס במדבר. המהר"ל מסביר שעץ ההדס הוא העץ בעל הריח הטוב ביותר מכל העצים, והוא קיים בעולם על מנת שיהנו בני אדם מריחו הטוב, עץ הדס הנטוע במדבר אינו ממלא את מטרת קיומו כיוון שאין שום אדם שיכול להנות ממנו. כך גם אדם שלמד תורה, תורתו חייבת להמשיך הלאה לאחרים, ומי שאינו עושה זאת לא מילא את מטרתו בחייו. הוא כותב שהעיקר בתורה שלמד האדם הוא שילמדה הלאה לאחרים, ואם הוא אינו מעביר את תורתו לאחרים אזי חבל על התורה שלמד, כיוון שעיקר התורה והחכמה היא שילמדוה לכל אחד ואחד כך גם כותבת המשנה באבות: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת" , הפירוש הפשוט למשנה זו הוא שאל לו לאדם להתגאות בהישגים אליהם הגיע בלימוד התורה כיוון שלימוד תורה הוא כל המטרה של חייו. אולם מפרשים רבים מביאים הסבר שונה: הם כותבים שכוונת המשנה היא שאם אדם למד הרבה תורה אסור לו לשמור את הטוב שבו לעצמו, אלא עליו ללמדה לאחרים. מדוע? כיוון שלכך נוצרת – כדי ללמד תורה לאחרים . באופנים רבים יכול האדם לחלק את תורתו עם אחרים; הוא (או היא) יכול לנסות ללמוד חברותא עם אנשים ברמה נמוכה ממנו בלימוד. ישנם ארגוני קירוב רבים מאד, ישיבות, בתי מדרש וכדומה שזקוקים לאנשים שיתרמו זמן קצר מסדר היום שלהם וילמדו את אלה שאינם יודעים עדיין הרבה. המאמץ יכול להסתכם רק בשיחת טלפון אחת לאחד מאותם ארגונים, ומיד תימצא החברותא המתאימה. יתירה מזאת, לימוד החברותא לא חייב להיות דווקא פנים מול פנים, בעולם הטכנולוגיה של ימינו ניתן בקלות ללמוד עם חברותא בעיר אחרת דרך הטלפון או באמצעים אחרים. ומלבד זאת, דרך הכתיבה אף היא אפשרות ללמד רבים בו זמנית, כגון כתיבת דבר תורה קצר על פרשת השבוע או על כל נושא אחר ופרסומו ברבים. חשוב אף לציין שלימוד תורה לאחרים אינו מוגבל רק ללימוד פורמלי רגיל, אלא ישנן הזדמנויות אין ספור בחיי היום יום בהן יכול האדם לחלוק את חכמת התורה עם זולתו – עמיתיו לעבודה, נהג המונית, או ידידיו. אנו לומדים מדברי הבן איש חי שכדי לקיים כראוי את מצות "ואהבת לרעך כמוך" צריך האדם להשתדל ולהתאמץ לעזור לחברו ברוחניות ולא רק בגשמיות. מי ייתן וכולנו נזכה לקיים מצווה זו בשלמות.