בהר – כוחן של מילים

בשני מקומות בפרשת בהר מזהירה התורה את היהודי לבל יפגע בזולתו. בפעם הראשונה כותבת התורה "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו" מספר פסוקים לאחר מכן מופיע פסוק שנראה לכאורה ככפילות: "ולא תונו איש את עמיתו ויראת מאלקיך כי אני ה' אלוקיכם" חז"ל מסבירים על פסוקים אלה שישנם שני סוגים של הונאה; הפסוק הראשון מדבר על הונאת ממון – גרימת נזק ממוני לזולת , והפסוק השני מדבר על הונאת דברים – גרימת צער וכאב לזולת על ידי דיבור . חז"ל בדרך כלל, אינם משווים בין מצוות וקובעים מי גדולה מחברתה, אולם במקרה זה – ישנה השוואה בחז"ל בין שני סוגי ההונאה. כל אחד יחשוב במבט ראשון, שהונאת ממון חמורה יותר מהונאת דברים, כיוון שכאשר אדם נפגע ממילותיו של חברו בלבד – הוא לא סובל משום הפסד מוחשי, בעוד שאדם שנגרמה לו הונאת ממון – סובל בשל כך מהפסד כספי מובהק ומורגש. אולם למרבה הפלא קובעת הגמרא שהונאת דברים נחשבת לחטא חמור יותר מאשר הונאת ממון, ומביאה לכך שלושה טעמים: ראשית, בפסוק המדבר אודות הונאת דברים נאמר "ויראת מאלוקיך" – ובהקשר להונאת ממון לא נאמרו מילים אלה. המהרש"א מסביר שבני אדם מסוגלים להבחין בקלות יתירה בעובדה שמישהו מנסה להונות אותם בממונם, לעומת זאת, אדם העומד לפגוע בחבירו פגיעה מילולית יכול בקלות להסתיר את כוונותיו מחברו. אדם שגורם לחברו נזק ממוני לוקח בחשבון את העובדה שבני אדם יבחינו במעשהו במוקדם או במאוחר ובכל זאת הוא עושה מה שעושה. הוא מוכיח במעשיו חוסר יראת שמיים, כיוון שהוא מתעלם מהעובדה שה' רואה ויודע את כל מעשיו, אולם נוסף לכך הוא מפגין חוסר אכפתיות כלפי מה שבני אדם חושבים עליו ועל מעשיו. לעומת זאת, אדם שגורם נזק וצער לחברו באופן מוסווה ובלתי גלוי משקף במעשיו יראה מפני בני אדם יותר מאשר מפני אלוקים – דאגתו היחידה היא להסתיר את כוונותיו מפני בני אדם, ופחדו היחיד הוא שהם יחשיבוהו לאדם רע ומושחת, אין הוא מתייחס כלל לעובדה שהקב"ה רואה ויודע את כל כוונותיו ומעשיו. אדם כזה נחשב לבעל דרגה נמוכה יותר מקודמו, הגורם הונאת ממון כיוון שדעת בני אדם עליו חשובה לו יותר מדעת המקום עליו. שנית, אומרת הגמרא, הונאת ממון פוגעת אך ורק ברכושו של האדם, בעוד שהונאת דברים גרועה ממנה בפוגעה בעצם מהותו של האדם, בבריאותו הנפשית ובעולם הרגש שלו – הנזק הנגרם בעקבות מילים חסרות התחשבות ומחשבה הוא נזק עמוק החודר אל פנים אישיותו של האדם. כדוגמא נוראה לכך מספר ר' דוב ברזק על אדם הידוע כתלמיד חכם נכבד בשנות הארבעים לחייו נזקק לסיוע וייעוץ בשל אירוע טראומתי אותו עבר בילדותו – מקרה בו כינתה אותו אימו "טמא". כינוי יחיד זה, בפעם יחידה זו גרם לו נזק רב והותיר בו צלקת למשך שנים ארוכות בהמשך חייו. ניתן לראות מכך עד כמה רב הוא הנזק העלול להיגרם על ידי חיצי לשונו של אדם. הגמרא ממשיכה ומביאה הסבר שלישי לכך שהונאת דברים גרועה יותר מהונאת ממון - אם אדם גנב בעורמה כסף מחברו, בידו לתקן את נזקי מעשהו באופן פשוט ביותר – להשיב את הגזלה לבעליה. אולם, כאשר אדם מזיק לחברו במילים, גם אם יכביר במילות התנצלות רבות– לא יוכל לתקן לגמרי את המעוות – המילים נאמרו זה מכבר והן אינן יכולות לשוב לאחור. זהו מצב ידוע שחוזר על עצמו רבות במערכות יחסים שונות – במיוחד בזו של חיי הנישואין, כאשר מספר מועט של מילים חדות וחסרות רגישות מביאות בעקבותיהן נזק ארוך ומתמשך, נזק כזה שלעולם לא יוכל להתרפאות לגמרי, והמצב לא ישוב עוד לקדמותו כפי שהיה, באשר אותן מילים נאמרו זה מכבר ולעולם לא ישובו אחור. ניתן לדמות את התוצאות הקשות של הונאת דברים לאבני דומינו, ברגע שנאמרה מילה שאינה במקומה – מתגלגלות התוצאות מאליהן, וההשלכות עלולות להגיע רחוק ביותר, עד כי אין כל אפשרות לאמוד את עצמת הנזק ולנסות לתקן את המעוות. הסיפור הבא, אותו מספר ר' דוד קפלן שליט"א מתאר מצב בו נאמרו מספר מילים הרסניות, אשר איימו לגרום תוצאות והשלכות רבות, אלא שבזכות מילים טובות אחרות – השתנה המצב: "דבורה גדלה בבית אורתודוקסי-מודרני, הוריה החדירו בה כבוד והערכה לגדולי ישראל אך מאידך מבט ביקורתי ביותר כלפי העולם החרדי. כאשר היא גדלה, היא החליטה לברר בעצמה את הדברים והלכה לישיבת פונוביז' לתפילות הימים הנוראים. בשמחת תורה היא שבה לשם. הכל היה נראה טוב ויפה עד שאחת הנוכחות במקום אמרה לה בקול רם, לפני כל הנשים האחרות: "את לא יכולה להגיע להתפלל פה בלי ללבוש גרביים!" דבורה נזדעזעה. אם זוהי הדרך בה מתנהגים חרדים – אין זה המקום בשבילה. אולם, על פי החינוך אותו קיבלה – כבוד לתלמידי חכמים, היא החליטה ללכת אל הרב שך ולדבר איתו. כאשר הגיעה, השתרך תור ארוך של אנשים הממתינים להיכנס פנימה. הדלת נפתחה, האדם שהיה בפנים עזב את המקום, והיא נקראה להיכנס. הוסבר לה שלנשים ישנה זכות קדימה. מופתעת ומרוגשת נכנסה אל הקודש פנימה וסיפרה את סיפורה לגדול הדור. "הן עברו עבירה גדולה" אמר הרב שך. "אולי זה היה ללא כוונה, אולם הן עדיין חייבות לבקש את סליחתך". הוא המשיך לדבר איתה זמן ממושך על חובת הזהירות הגדולה והרגישות שיש לנהוג בה כלפי הזולת. במשך שיחה זו גמלה ההחלטה בליבה להפוך להיות חרדית לגמרי. היום היא נשואה לראש ישיבה, וכל בניה וחתניה הם תלמידי חכמים" . סיפור זה מלמדנו כמה הרס ואסון עלולות לגרום מילים שאינן במקומן – 'רק' מילים הן אלה שגרמו לאותה בת כאב וכעס עצום, ואיימו למנוע ממנה התקרבות לשמירת תורה ומצוות באופן הנכון. ולעומת זאת בזכות מילים רכות, שהגיעו מתוך מחשבה – הסתיים סיפור זה בסופו של דבר בצורה חיובית. מובן היטב מהגמרא עד כמה חמור עלול להיות חטא הונאת דברים, אולם למעשה קשה עד מאד להיזהר כראוי מחטא זה – חיינו מתנהלים מתוך קשר קבוע עם החברה, אנו מדברים ומשוחחים ללא הפסקה ובקלות רבה עלולים ללא משים לפגוע ברגשותיהם של הסובבים אותנו על ידי מילים חסרות מחשבה. יתירה מזאת, כיוון שאנו מדברים כל כך הרבה אנו עלולים לשכוח עד כמה חמור חטא זה של פגיעה ברגשות הזולת. החזון איש ראה פעם אדם הנוזף בחומרה בבנו הצעיר על כך שטלטל בשבת חפץ שייתכן והוא מוקצה. אמר לו החזון איש, שייתכן ובנו עבר על מצווה דרבנן, אולם הוא ודאי עבר על לאו דאורייתא של הונאת דברים. נביא עצה אחת אשר בכוחה לעזור לנו לפתח את הרגישות למצווה זו: להחדיר היטב בלב את אמיתות העובדה שאנו מצווים להיזהר בהונאת דברים בדיוק כשם שאנו מצווים בכל מצווה אחת כמו כשרות. הרי ברור לכל אחד שאסור לו להכניס לפיו שום מאכל כל עוד הוא אינו בטוח בכשרותו. עלינו להביא את עצמנו למצב בו אנו עומדים על המשמר בדיוק באותה מידה גם לגבי מה שאנו מוציאים מהפה. הדרך הטובה ביותר להגיע לכך היא על ידי לימוד ההלכות הנוגעות למצוה זו ולימוד ההשקפה העומדת מאחוריה . נסיים באמרה מאלפת בשם החזון איש - הוא היה רגיל לאמר שיש לו מקור הנאה עצום ביותר - הידיעה שהוא חי את כל ימי חייו בלי שגרם כל כאב לאף יהודי. מי ייתן ונזכה כולנו לפעול אך טוב בדיבורינו.