אמור – דקדוק הדין

בס"ד אמור – דקדוק הדין יהונתן גפן בסיום הפרשה מתואר המעשה בו יהודי פתח את פיו וקילל כנגד אלוקיו. התורה מספרת שלאחר שעשה אותו אדם את מעשהו הנורא, הוא הושם למשמר מחוץ למחנה עד שיבוא על עונשו. רש"י במקום מביא את המדרש שאומר שבאותה תקופה בדיוק היה חוטא נוסף שהמתין לגזר דינו – המקושש, ואף את המקושש הניחו לבדו, במקום נפרד מהמקלל. שני חוטאים אלו היו שונים זה מזה במצבם. ידוע היה שהמקושש חייב מיתה, אולם לא ידעו איזה סוג מיתה הוא חייב. לעומת זאת, לגבי המקלל לא ידעו בכלל האם הוא חייב מיתה. ה"שפתי חיים" מסביר שאם היו מניחים את שניהם יחד, היה נגרם למקלל צער נוסף מיותר, כיוון שבמצב זה הוא היה מצפה שדין המוות שלו יהיה בדיוק כמו זה של המקושש. על מנת למנוע ממנו צער מיותר שלא נגזר עליו הפרידו אותו מהמקושש והניחוהו במקום אחר. הרב מרדכי גיפטר זצ"ל מוסיף על כך עוד יותר ואומר שאם שניהם היו נמצאים ביחד ייתכן והיה נגרם גם צער מיותר למקושש - אם המקלל היה יוצא בסופו של דבר פטור מעונש מוות, והמקושש יֵדע מכך, דין המוות שלו יהיה קשה עוד יותר, כיוון שכל אדם מרגיש רע יותר במצבים קשים כאלו כאשר הוא יודע שרעהו שהיה איתו לצידו אינו סובל באותו רמת סבל שהוא סובל . לכן דאגו שהמקושש לא ידע אפילו מדינו של המקלל. מכך לומדים אנו עד כמה דקה הרגישות אותה דורשת התורה – שני אנשים אלו היו חוטאים בחטאים חמורים, עם זאת נהגו בהם ביחס העדין והמתחשב ביותר שאפשר במצבם. לימוד נוסף המונח כאן הוא שגם כאשר צריך להעניש מישהו, עלינו להיזהר במשנה זהירות לא לגרום לו צער יותר ממה שמגיע לו – שני החוטאים עמדו לפני עונשים חמורים ביותר, אולם לא הגיע להם סבל נוסף, אף לא המועט שבמועט מעבר לדרישות ההלכה. ישנן כמה דוגמאות נוספות ליסוד זה בתורה, בחז"ל ובהלכה: לדוגמא, אדם שחטא וחייב מלקות, בית דין מלקים אותו 39 מלקות, והתורה מזהירה בחומרה שאין להוסיף על 39 מלקות אלו אף לא מכה אחת נוספת . בעל "ספר החינוך" מסביר זאת ואומר: "שאינו בדין ואינו ראוי להכות בריה, כי אם כדי רשעתו " . מקום אחר בו יש חיוב להיזהר במשנה זהירות שלא לגרום נזק מיותר לאדם הוא בדיבור לשון הרע לתועלת. ישנם מקרים בהם מותר לאדם לדבר רע על חברו, ואם יש צורך, גם לגרום לו נזק מסוים, על מנת להגן על בני אדם אחרים. אולם, מזהיר החפץ חיים זצ"ל, אסור לגרום לו נזק גדול יותר ממה שהיה מגיע לו על פי דין תורה. למרות שייתכן והדיבור אודותיו ימנע נזק, אסור לעשות זאת במצב שהנזק שייגרם למדובר יהיה גדול יותר ממה שמגיע לו על פי דין . יתירה מזאת, נראה שאדם הנזהר שלא לגרום לאף אחד צער שלא מגיע לו מקיים את מצוות "והלכת בדרכיו" כיוון שמידתו של הקדוש ברוך הוא היא שהוא מעניש את החוטאים בדיוק במידה שמגיעה להם ולא יותר. ר' חיים שמואלביץ זצ"ל מביא דוגמא מובהקת לכך בתורה; כאשר מתארת התורה את מכירת יוסף הצדיק לישמעאלים, מוזכר פרט שולי לכאורה - העובדה שאורחת הישמעאלים נשאה בעגלותיה "נכאת וצרי ולוט" עשבי בשמים בעלי ריח נעים מאד. המדרש מסביר שפסוק זה מלמדנו שהקב"ה לא רצה שיוסף הצדיק יסבול מריח רע, ולכן הוא סידר זאת כך שהישמעאלים נשאו איתם את אותם עשבים במקום סחורותיהם הרגילות . ולכאורה קשה להבין: באותו זמן היה נתון יוסף בסבל וצער עצום הן מבחינה גופנית והן מבחינה רגשית - אחיו, עצמו ובשרו, הפשיטו אותו ממלבושיו וזרקו אותו לבור מלא נחשים ועקרבים. וכעת הוא לבדו בתוך אורחת ישמעאלים חסר כל, וחסר אונים. בכזה מצב קשה, לא נראה שהריח הנעים שנדף מסחורותיהם של הישמעאלים היווה נחמה כלשהי ליוסף! אולם מכאן אנו למדים עד כמה מדויקת מידת הדין. הקב"ה בחכמתו האלוקית גזר על יוסף לסבול את כאב הזריקה לבור, המכירה לישמעאלים, וכל שאר הקשיים והנסיונות שעברו עליו במצרים , אולם לשבת בתוך עגלה ובה ריחות בלתי נעימים – לא נגזר עליו, ולכן עשה הקב"ה נס נסתר כדי שיוסף יהנה מריח נעים בדרכו למצרים. גדולי ישראל נהגו אף הם בכזו רגישות, הם נזהרו להעניש בעונש תואם בדיוק, ולהוכיח את תלמידיהם באופן מדויק ולא יותר. על הרב שך זצ"ל מסופר שהיו לו פעם כמה טענות על ראש ישיבה מסוים, והוא נסע מרחק לא קטן במטרה להוכיח אותו. אולם עם הגיעו למקום הימצאו של ראש הישיבה, הוא ישב איתו זמן קצר מאד ויצא משם מבלי שאמר שום דבר תוכחה. הוא הסביר שאשתו של אותו ראש ישיבה הייתה נוכחת שם והוא לא רצה להוכיחו בפניה. הרב שך הרגיש שללא ספק אותו ראש ישיבה ראוי לדברי תוכחה וביקורת, עד כדי כך שהחליט לנסוע דרך ארוכה כדי לעשות זאת. אולם הוא עצר בעצמו ולא ביצע את אשר רצה כאשר ראה שייגרם מכך נזק בלתי מוצדק לראש הישיבה. בחיי היום יום קורה הרבה שיש צורך להעניש או למתוח דברי ביקורת על מישהו, במיוחד על ילדים או תלמידים. חשוב ביותר להימנע מלהעניש אותם בחומרה יתירה. ומהדוגמאות שהבאנו נראה שעדיף ומומלץ שלא להוכיחם כלל אם ישנו ספק כלשהו שהתוכחה או העונש יגרמו להם צער מיותר שלא מגיע להם. מהעובדה שהתורה ראתה חשיבות להזכיר עד כמה נזהרו שלא לגרום למקלל ולמקושש כל סבל מיותר נוכל ללמד עד כמה עלינו להיזהר עם הסובבים אותנו שלא לגרום לאף אחד כל צער מיותר.