קדושים – הבנה אמיתית במשמעות החסד

בפרקים המאוחרים יותר של פרשתנו, מונה התורה את איסורי הקריבה לעריות לסוגיהן ואת עונשי העובר עליהם. לקראת סופו של פירוט זה כותבת התורה "ואיש אשר יקח את אחתו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא ונכרתו לעיני בני עמם ערות אחתו גלה עונו ישא" בפסוק זה מצויה שאלה מתבקשת ביותר – כיצד ייתכן שמתואר מעשה אסור של גילוי עריות כ"חסד". המילה חסד מתפרשת באופן רגיל כמעשה נתינה ועשיית טוב עם הזולת וכיצד משתייך הוא לעריות? על מנת להשיב על שאלה זו, ראשית עלינו לשנות מעט את תפיסתנו הראשונית לגבי משמעותה הנכונה של המילה 'חסד'. פירושה המדויק יותר הוא מידה המתאפיינת בגלישה מעבר לגדרות, כנגד כל גבול ומחסום. אחת ההתבטאויות המשמעותיות למידה זו היא אכן נתינה והענקה לזולת, כאשר מידת החסד בה אדם נחן גורמת לו לשתף את זולתו בשלו, ללא כל מעצור של אנוכיות. אולם, זהו רק סוג אחד של התבטאות מידת החסד, וככל המידות – גם למידת החסד – נוסף על היבטיה החיוביים ישנם גם היבטים והתבטאויות שליליות. אחת מהן היא כאשר אדם מאבד בעקבותיה כל רגש הערכה לגבולות נצרכים והולמים. איסור עריות כולל בתוכו התעלמות מהגבולות אותן הציבה התורה לבל יקרב האדם אל האסור לו – ולכן מכנה התורה איסור זה כ"חסד". שני אישים בולטים בתורה מייצגים את ההיבט השלילי של מידת החסד; ישמעאל ולוט. חז"ל אומרים שישמעאל היה שטוף באיסורי עריות וגזל שניהם נובעים ממידת החסד שהייתה בו בצורתה המעוותת וגרמה לו להתעלם מגבולות נכונים והולמים. גישה האומרת 'שלי – שלך, ושלך – שלי' וגורמת לאדם להאמין בזכותו המלאה להשתמש באישה שאינה שייכת לו – ובאותה מידה בחפצים שאינם שלו. לוט גדל בבית אברהם אבינו, ולכן הורגל בעשיית חסד עם הזולת – כפי שאכן ניתן לראות בהכנסת האורחים אותה קיים בהידור בסדום. אולם בפירוש ניתן לומר שמושג החסד היה מעוות ביותר אצל לוט. לדוגמא, כאשר איימו אנשי סדום לפגוע ולהתעלל באורחיו – הוא העדיף לתת להם את בנותיו - עצמו ובשרו! כוונתו הייתה לגמול חסד עם אורחיו גם במחיר סבל של בנותיו . מדוע התבטאה מידת החסד אצל ישמעאל ולוט בצורה כל כך מעוותת ושלילית? התשובה לכך היא שמידה זו לא נקנתה אצלם על ידי עבודת המידות, ולא התבססה כלל על הדרך אותה מתווה התורה, אלא הם ירשו אותה באופן טבעי מאברהם ועל ברכיה גדלו. גם למידה שהיא חיובית על פי רוב – כמו מידת החסד,יכולים להיות תוצרים שליליים וכלל לא רצויים כאשר היא אינה מיושמת בדרך הנכונה. לדוגמא, אדם שלו נטייה טבעית לחסד עלול לעשות זאת בצורה שלילית בכמות או באיכות. הוא עלול לגמול חסד עם חבריו מעבר לנדרש ממנו ומעבר לנצרך, ומצד שני לשכוח את משפחתו הוא וכלל לא לדאוג מספיק לצרכיה. דוגמא אחרת היא איש 'חסד' שיתקשה לגדור את עצמו בגבולות הולמים ונצרכים בשטחים שונים בחייו; ייתכן מאד שיקשה עליו לדייק בזמנים, ולעמוד בדיבורו, כיוון שלא יצליח להציב גבולות בסדר יומו ובזמניו. זאת ועוד; אם אדם לא מסוגל מספיק להציב גבולות, עלול הוא להגיע לידי ניסיון בהימנעות משקר, כיוון שיושר מחייב את האדם להיצמד בדבקות אל גבולות האמת. התגלמות של חסד בצורה אמיתית ומאוזנת ניתן לראות אצל אברהם אבינו. ברור שהייתה בו נטייה טבעית לחסד, אולם הוא לא צעד בעיניים עצומות אחר נטייה זו, ולא הניח לה להוביל אותו, אלא הוא ניתב, ולפעמים אף שלל לגמרי את מידת חסדו – כאשר הבין שכך נדרש ממנו. פעמים רבות בפרשיות ספר בראשית ניתן לראות מקרים בהן נדרש אברהם אבינו לעצור בעד מידת החסד שבו . אברהם עמד בנסיונות קשים אלה, אשר הוכיחו בבירור שחסדו לא היה דחף טבעי בעלמא אלא היה מידה טובה בנפשו הרתומה אך ורק ליראת שמים ולעבודת המידות. קורה פעמים רבות שאדם הנוטה לחסד, נכשל בצורה נוספת: הוא מצפה מהאנשים עימם הוא גומל חסד להשיב לו כגמולו במידה שווה. לכן, הוא לא יהסס כלל לבקש מאחרים שיעשו עמו טובות גדולות ומשמעותיות, כיוון שגם הוא היה גומל עמם את אותה טובה. התורה אמנם דורשת מהאדם להעניק ולתת לאחר בשפע ככל יכולתו, אולם באותה מידה היא מורה לאדם שלא להישען ולהסתמך על טובתם של אחרים. ניתן לראות זאת מאמרתו של שלמה המלך במשלי: "שונא מתנות יחיה" . גדולי ישראל היו מעניקים שפע של חסד, ועם זאת פעמים רבות סירבו לקבל אפילו משהו קטן מזולתם. דוגמא מובהקת לכך הוא הרב מבריסק. כאשר הוא כיהן כרב בבריסק, היו מספר ילדים שזהות אביהם הייתה עלומה ואמותיהן לא יכלו לגדלם. לא היה אף אחד שהסכים ליטול על עצמו את העול העצום הכרוך בגידול ילדים אלה. מה עשו האמהות האומללות? הן היו מגיעות באמצע הלילה ומניחות את ילדן מאחורי דלתו של הרב מבריסק. כאשר הגיע הבוקר, היה הרב מוצא ילד בוכה מאחורי דלתו, ומכניסו לביתו. הוא לקח על עצמו את המשימה למצוא מישהו שיגדל את הילד – ואם לא הצליח, דאג הוא בעצמו לכל צרכיו של הילד . עם כל זאת, עם כל עזרתו וסיועו לאחרים, נזהר הרב מבריסק ביותר שלא לקבל אף פעם כל מתנה מכל סוג שהוא, אפילו תחת תנאים קשים ביותר. כאשר הגיע לראשונה אל הארץ בשנת 1941, יחד עם ראש ישיבת מיר, ר' אליעזר יהודה פינקל, הם עוכבו במשרדי בקרת הדרכונים. למשלחת שחיכתה להם נודע כי הגורם המעכב הוא מס כלשהו אותו היו חייבים לשלם כדי להיכנס וחסרה להם חצי עד לירה שלמה (שווי של שמונים שקלים בערך) על מנת להשלים את הסכום. אחד מראשי הסוכנות היהודית הציע לשלם את המס עבור הרב מבריסק, אולם הוא נתקל בהתנגדות נחרצת: "מעולם לא לקחתי כסף מאדם בחיי" – אמר הרב. לאחר מחשבות והתיעצויות רבות, עלה במוחו של אחד מזקני בריסק רעיון – הוא נכנס למשרד, פנה לרב מבריסק ואמר "חברי הקהילה בבריסק שהגיעו לארץ ישראל מעוניינים שהרב ימשיך לכהן כרבם כפי שהיה בבריסק. לכן, ברצוני לתת או להלוות לרב את הכסף עבור המס, ולאחר מכן ינוכה הסכום ממשכורתו". "הצעה זו מוכן אני לקבל" הסכים הרב, וקיבל את הכסף . ייתכן שהרב מבריסק נחן במידת החסד באופן טבעי, וייתכן שלא. ללא כל קשר לנטיות טבעיות הוא הצטיין בעשיית חסד באופן הנכון והמושלם, ובו זמנית נמנע מביטויים שליליים של מידה זו. ראינו אם כן, שאין להבין בפשטות את המילה חסד כמתארת נתינה ועשיית טובה עם הזולת, אלא היא מייצגת השפעה וגלישה מעבר לגבולות, וניתן להשתמש בה לטוב או חלילה לרע. יתירה מזאת, קיים שוני עצום בין אדם שקיבל את מידת החסד בתורשה מאביו או שהורגל אליה באופן סתמי, ובין אדם שפיתח את מידת החסד בנפשו על פי דרך התורה. מי ייתן ונזכה כולנו להשתמש במידת החסד אך ורק לטוב.